<h1>ראבי"ה סימן תתק"ל</h1>
<h2>דף ו.</h2>
נשאלתי, לאה היו לה אחים, ומקצתם היו עמה בעיר, ושידכוה לבחור אחד ואירסה. ומקצת אחיה שלא היו עמה בעיר שידכוה לבחור אחר שבמקומם, והניחו ערבונם עד שילך שליח הבחור ויארס אותה. ובבא השליח אל מקום הנערה ויגידו (של) [לו] שכבר נתקדשה. ויתעצב אל לבו בעבור ערבונותיו, כי משלו הניחם השליח. וחקר על עידי קידושין הראשונים ונמצא שהן קרובין, ואותו קרוב נזקק לשם עדות. והלך השליח ביום הכסא וקידשה לשני בפני עדים כשרים, והם ברחו מן החדר שלא רצו להיות בדבר. ומן הקידושין הראשונים היה חדש שלם. וכשיצא הקול על שני הקידושין הודיעו הדבר לבני לותיר והסכימו לחקור אחר הדבר. ונמצאו הראשונים פסולים, ועדים השניים היו כשרים. והעידו, כשראינו שרצה השליח לקדשה, כאשר אמר לנו, הלכנו ולא ראינו כי אם נתינת הטבעת, ולא שמענו למי קידשה. עד אותו היום היו סבורין שקידשה השליח כדת משה וישראל, עד לבסוף שכפרו בקידושי השליח. ונ"ל אחרי שנזקק הקרוב לשם עדות, [כדברי] השליח, אפי' הן ק' עדים כשירים שראו העדות של קידושין אין עדותן כלום. דקיימא לן בפ"ק דמכות [ו' ע"א] כר' דאמר בזמן שהתרו בהן ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אפי' הן מאה עדותן בטלה בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. ואפי' לת"ק דר' דווקא בדיני נפשות, הא נמי כדיני נפשות הוא, כדמוכח בסוף יבמות [קכ"ב ע"ב], דפלוגתא דתנאי היא ואיכא מ"ד כיון דשרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי. ונ"ל דהילכתא כוותיה, דהילכ' כר' עקיבא מחבירו. ואחרי שהעדות פסול מקצתו לא עדיף ממקדש בעד אחד דאין חוששין לקידושין, ואינה צריכה גט מן הראשון. ואי משום שיצא עליה קול שנתקדשה לראשון, האמר רב אשי [גיטין פ"ט ע"ב], כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לא חיישי'. ופי' רבותינו, כל זמן שלא באו לפני ב"ד ואמרו ב"ד חושו לקלא לא חיישינן. ובזה המעשה הקול יצא ובפני ב"ד לא איתחזק, שלא אמר[ו] חושו להאי קלא, וקול שבעיר אחרת אינו קול. ואפי' אי הוה קלא הא פליגי רב ושמואל אי מבטלין קלא, וקיי"ל כרב באיסורי ומבטלי' קלא. ותו, מדבע' אביי מרב יוסף [שם ע"א] אי מבטלין קלא אי לא, ופשיט, מדאמר רב חסדא, עד שישמע מפי האנשים, אלמא דסבירא ליה כרב דמבטלי קלא. ואע"ג דאמר ליה אביי, אדרבה מדאמר רב ששת, עד שנשמעו מפי הנשים, והיינו כשמואל דלא מבטלי קלא, והשיב אתרוותא נינהו, מיהו רב יוסף לא חזר בו וסבירא ליה כרב. ואע"ג דקיימא לן כרב ששת באיסורי, רב ששת לגבי רב תלמיד הוא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד בירושלמי בסוף גיטין [פ"ט הי"א] משמע דר' יוחנן כרב סבירא ליה. דגרסי' התם, ר' ייסא בש"ר יוחנן נבדק השם ונמצא מפי הנשי' ומפי הפסולים בטל השם, ופי' שם היינו קלא. אלמא דאין השם מועיל אלא מפי האנשים, ש"מ דר' יוחנן סבר כרב וכרב חסדא. והילכ' כר' יוחנן אפי' לגבי רב, וכ"ש הכא דקאי כרב. וכולה שמעתתא מוכח דמקלי[נן] בקלא. ועוד דאמרי' [שם פ"ט ע"ב] במקום אמתלא חוששין לאמתלא. וקלא חששא דרבנן הוא דמצרכי[נן] גט, ובדרבנן הלך אחר המיקל ומבטלי[נן] קלא. ובלא צורך אין להצריכה גט, כדאמרי' בגיטין [שם], שלחו ליה מבי רב לשמואל, ילמדינו רבינו, יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה קידושי תורה מהו. שלח להו, תצא, והעמידו דבר על בוריו, דאי מגליא מילתא דקידושי ראשון קידושין אינה צריכה גט משני [וכו']. כדרב המנונא וכו'. ומיהו המדקדק בשמעתא דרב הונא [שם] לא מצי פטר לה מראשון בלא גט, דהואיל דשלא (בפנינו) [בפניו] קיבלה הקידושין. דאי לא תימא הכי קשיא לי הא דגרסי' פרק שני דכתובות [כ"ב ע"א]. דתנן, האשה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת, ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת. אלמא דלכתחילה אינה נאמנת להינשא בלא גט. ומסיים התם, ואם נישאת לא תצא, משמע בדיעבד. ופליגי אמוראי בגמ' [כ"ג ע"א], ור' אושעיא מפרש ההוא דאם ניסת לא תצא אאשת איש, וסבירא ליה [כרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וכו'] כרב המנונא כדמוכח התם, דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה, ואפי' הכי קאמר מתני' ניסת לא תצא ובדיעבד. (כרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וכו'). ור' חנינא סבירא ליה התם כשמואל דאינה צריכה גט משני. וספיקא אי הלכה כשמואל או כרב הונא, א"כ אפי' היה (לראובן) [לראשון] עדות ברורה וכשרה וזאת קיבלה הקידושין מאחר צריכה גט משניהם ואסורה לשניהם. לשני, משום גרושה לכהן, כי השני כהן הוא. ולראשון משום שלא יאמרו, גירש ראשון וקידש שני ונמצא מחזיר גרושתו מן האירוסין. דקיימא לן כרב הונא דאמר [גיטין פ"ט ע"ב] גבי לא העמידו דבר על בוריו, מגרש ראשון ונושא שני וכו', וכן מוכח הסוגיא, וכן פסק רבי' יצחק האלפסי, מדקאמר רב פפא, אף בזו מגרש ראשון ונושא שני, ש"מ דסבירא ליה כרב הונא. וראייה נ"ל, מדקאמר תלמודא [שם] היכא דיצא עליה קול מזה ומזה, דמותרת לשניהם, ש"מ דהיכא דקידושי שני קדושי תורה אינה מותרת כי אם לשני ולא לראשון. וכי האי גוונא איתא בפ' האשה רבה [פ"ח ע"ב], גבי מי שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה ונתקדשה וכו'. ואמרי', גזירה שמא יאמרו גירש ראשון וקידש שני וכו'. ומשני, שאני התם דאתא בעל, ואי לאו הכי (לא) חיישי'. ומיהו הכא דליכא עדות כשר מותרת לשני בלא גט, כדפרישית לעיל. ואין נ"ל לבטל קידושי שני מההיא דפ' בית שמאי [ק"י ע"א], וסבר רב, אי בעל אין, אי לא לא, והא ההוא עובדא דהוה בר נש דאקדש כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסייה ואהדרוה ואתא אינש אחרינא וחטפה מיניה, ורב ברונא ורב חננאל הוו התם ולא איצרכוה גט מבתרא. ואמר רב אשי, הוא עשה שלא כהוגן, אפקעי' רבנן לקידשיה. דלא דמי, דהתם הכניסה כבר לאפריון וזה השני חטפה משם וקידש, שלא כהוגן עשה. חדא דכיון דהכניסה לחופה, סתמא דמלתא אמרינן דקידשה, כדאמר ר' פפא בר נש מנסב נסבי והדר מקדשי וכו'. ואע"ג דרב אשי פליג ואמר, אפי' לא בעל אפקעיניה לקידושי, מכל מקום החציף (שגילה) [שגזלה], ועוד שיושבת כבר באפיריון. אבל כי האי גוונא, שלא הכניסה לחופה, וחקר השני שהיו העדים קרובים והלך וקידשה קידושי תורה בלא חטיפה, אין זה שלא כהוגן. כדאמרי' [קידושין מ"ה ע"ב], הוא אמר לקריביה והיא אמרה לקריבה, וכפתיה. אמר לה, תהוי לקריבך. אדאכלי ושתי אתא קריביה וקידשה. ומסקנא בין לאביי בין לרבא, אי ידעי שנתרצה האב לשני מקודשת, ולא אפקעוה רבנן לקידושין הואיל ולא חטפה וגם לא ישבה באפיריון. והרבה כיוצא בזה בתלמוד. האומר לשלוחו [שם נ"ח ע"ב] וכו' עד תנא, מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. והכי נמי אמרינן, יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה קידושי תורה מהו, ולא אפקעי' לקידושי השני. ומפני שראיתי קצת מן הרבנים שהיו חלוקין עלי, ואומרים דקידושי הראשון הוו קידושין בראיית הכשירים שעמדו שם בשעה (שנחקרו) [שנזקקו] הקרובים ונקראו לשם עדות, ואילו הכשירים למיחזי אתו ולא לאסהודי, ואין נפסלים הכשירים לומר שקידשה. וטעמייהו משום דאמרי' בגמר' [מכות ו' ע"א], אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחין שראו וכו', אלמא דכי אתו קרובים למיחזי אינן נחשבין כת אחת לפסול. ואני אומר דלא דמי כלל. דשאני קרובים דסתמא אין כוונתם להעיד, שהרי יודעין שפסולין להעיד, הילכך מה יעשו שני אחין וכו', אבל כשרין מחזי דידהו אסהודי הוא. ולא צריך למימר להו אתם עדיי אלא לגבי הודאה בעלמא, שאין רואין גוף המעשה של הלוואה או שהפקידו בידו, אלא שאמר לו, מנה לי בידך, והלה אומר הן, דאיכא למימר משטה אני בך, דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו או את בניו, כדאמרי' בפ' זה בורר [כ"ט ע"ב], הילכך צריך למימר אתם עדיי. אבל בראיית מניין מעות שהלווהו או בראיה שנתן לה קידושין אין צריך לומר אתם עדיי, דאין כאן השטאה. וכן מצאתי בפסקות של רבי' שמואל בר' מאיר זצ"ל. הילכך הוו כולהו עדים, ומפסלי הכשרים על ידי הפסולים והקרובים שנתמנו לעדות. אבל אי פסול או קרוב אתו למחזי לא נפסלו הכשירים בכך. ועוד ראיות לדבר ואין צריך להאריך. ומה שהראוני מן השמים כתבתי וחתמתי. אבי מורי.
